סיפור מקרה של מיה (שם בדוי)

מיה ילדה מתוקה, בת 3 נולדה וגדלה בעוטף עזה. מאוד וורבלית יחסית לגילה, נבונה,
קולטת מצבים משתנים. ע"פ שיחה מקדימה עם ההורים, למיה היו חרדות רבות כמו למשל
פחד משמיעת ההתראה "צבע אדום", פחד להיות לבד באיזשהו חלל בבית או בחצר ביתה
ללא קירבת אחד ההורים. חשש ללכת לשירותים לבד.
כל רחש היה מקפיץ אותה. היתה מבועתת מרעשים של מטוסים, מסוקים וכן מטוס ריסוס.
"הבומים" של כיפת ברזל הפחידו אותה מאוד. קשיי הירדמות. בכי מכל התקף חרדה.
בנוסף בשיחה מקדימה עם ההורים למדתי דרכם מה היא אוהבת לעשות? במה אוהבת
לשחק, מי הדמויות המשמעויות עבורה מלבדם כהורים, מה מרגיע אותה, כיצד הם
מתמודדים עם כל חרדה ומה "עובד למיה". איך היא בגן ובשעות אחה"צ עם חבריה?
לכל פגישה עם מיה לרב הגיעו שני הוריה לפעמים אחד מהם.
בתחילה מיה לא נפרדה מהמוצץ שלה. סירבה לתקשר איתי, נצמדה לאחד ההורים
והתעלמה ממני. חשבתי לעצמי איך מתחילים? מאיפה?
כל מפגש כלל, פעילות יצירתית, משחק ושיח עם מיה דרך ההורים וזמן חופשי בחדר
הטיפול.
אט אט פרקנו כל חרדה בשלבים דרך שיטת EMDR וגישות אחרות משולבות בהתאם
לסיטואציה המתפתחת באותו מפגש. השיח עם מיה התנהל בתחילה דרך ההורים, ההורים
היווה את התיווך למלל והעשייה המשותפת בחדר. בין לבין כשמיה היתה עסוקה, שיקפתי
להורים תגובות, הענקתי להם דרכי התמודדות כהורים, דרכי תגובה מילוליים, לנרמל
סיטואציות ורגשות של פחדים כשמיה מבטא אותם במלל בקול רם. בעצם, זו הנחיה שנקראת
הנחיה פסיכו חינוכית (psychoeducation). משמעות הדבר, שהמטופל או מלוויו, במקרה זה

ההורים, מקבלים הסבר על מה הבעיה ממנה סובלת מיה וכיצד ניתן לטפל בבעיה זו, מתוך
ההבנה, כי עצם הלמידה של ההורים אודות הקושי תסייע להם בעתיד למנוע או למזער הישנות
תגובות דומות אצל מיה. מפעם לפעם מיה נפתחה יותר, שיתפה פעולה איתי, הישירה מבט,
ענתה על שאלות, ביצעה מטלות, למדה ותרגלה נשימות ועוד תרגילי שחרור והרפיה,
התנסתה בדרכי הפגת לחץ דרך יצירה ומוסיקה, ההורים היו חלק בלתי נפרד מהתהליך כל
העת. לסיכום, נפגשתי עם מיה כחצי שנה, אט אט המשובים מהבית ומהגן הלכו והשתפרו
עד מאוד.
לאחר שנה מסיום הטיפול, השעה 21.25, בשיא ירי טילים על עוטף עזה וכפר עזה קיבוצי,
כשאני בין ריצות, בין ממ"ד לסלון, בזמן "שומר חומות", אני עונה לטלפון עקשני. התרגשתי
לשמוע שזו אמא של מיה (מיה בת 4 בקירוב).

האם מספרת שמיה מתקשה להירדם עם כל "הבומים" ברקע. כשההורים שאלו אותה מה
יכול לעזור לך? ענתה להם, אני רוצה לדבר עם רונית.
הנחיתי את מיה ואת ההורים מה לעשות עם עצמם, עם האחות הקטנה בת השנתיים באותם
רגעים. עשיתי למיה מדיטציה מרחוק… נשימות שתרגלה איתי, לחשוב על דברים שהיא
אוהבת, על מקומות שאוהבת להיות בהם, בדמיון מודרך, שכל כך אהבה לצייר אותם. הצעתי
לה לקחת איתה למיטה בובה שהכי אוהבת, ביקשתי שישמיעו לה מוסיקת רקע נעימה, אט
אט, כיבו את אורות החדר ומיה נרדמה ברוגע וישנה כל הלילה.